Miklos
« Je donne mon avis non comme bon mais comme mien. » — Michel de Montaigne

This blog is © Miklos. Do not copy, download or mirror the site or portions thereof, or else your ISP will be blocked. 

11 novembre 2011

27/10/1951-11/11/2011 ,יונתן כהן

Classé dans : Actualité — Miklos @ 16:22

ישנם בני-אדם יוצאי-דפן, שכאשר מתמזל לנו להכירם ולבלות במחיצתם, מביאים אותנו להתעלות מעל עצמנו, ומראים לנו שאפילו אם החיים הם מאבק מתמיד, אפילו אם המאבק הוא נואש, הוא יכול להתלוות בשמחה, ברחב-לב, בחסד. כזה היה יונתן.

משותק מלידה במחצית גופו התחתונה, הוא כתב וציר בנערותו ובצעירותו. הוא עשה זאת בכשרון ובאינטנסיביות המחוזקים בידיעה האינטימית שעליו לנצלם בכל רגע, ללא הרף, כל עוד היה מסוגל לכך. כי המחלה התפשטה, ולא היה צפוי שיחיה מעבר לילדות או לגיל ההתבגרות. לפני שבועיים, הוא חגג את גיל ה60 והייתי לצידו.

במהלך השנים, איבד יונתן כל כשר תנועה מלבד בקצה אצבע ידו הימנית, בו השתמש כדי ללחץ על פעמון כדי לקרא לדני, עוזרו המסור בגוף ונפש, אשר בצע עבורו את כל תנועות היום-יום, מאז שאזלו כוחותיה וזכרונה של Annie, אימו של יונתן. למזלו, יכולת הדבור של יונתן לא נפגעה, ונהגנו לשוחח לפחות פעם בשבוע למרות אלפי הקילומטרים שהפרידו בינינו מזה שנים רבות.

הוא נהג לומר שזכר את פגישתנו הראשונה, בעודו בן 3 ואני בן 5. לדבריו, הייתי מחופס באותו יום כמלח. לא יכול להיות, הייתי אז עונה, אתה כנראה מתבלבל עם המדים שלבשתי שנים לאחר מכן (סוג אחר של תחפסת, אם תרצה), הייתי אולי לבוש באותו יום כטבח? פגישתנו לא היתה אקראית, אמו ואבי עבדו ביחד עוד לפני שנולדנו.

נהגנו להפגש לעיתים רגילות, ונהלנו שיחות ארוכות. חוש ההומור שלו, שנינותו, רגישותו הקרינו מעין אור גנוז. הוא התענין בכל דבר, וחוש הבחנתו הפנימי והחיצוני התחזק ככל שגופו נחלש. הוא לא התמקד על כך, ובסיועו של משה פלדנקרייז ולאחר מכן של תלמידיו, את מה שאיבד פיזית בהדרגה, היה מתרגל נפשית: לא היה זה מפתיע למכריו לשמע מפיו שהוא צריך למהר ולרוץ לעסוק באיזה-שהוא דבר. מדי פעם, הוא היה מספר לי על כך, וזה רק לאחרונה, בקראי את Musicophilia של Oliver Sacks שסוף-סוף הבנתי, אחרי עשרות שנים, את מה שלמעשה ביצע באפן זה, בעבדו בצורה דינאמית על התמונה המנטלית של גופו על.רמ"ח אבריו ושס"ע גידיו.

האמנות טפסה מקום מרכזי בחייו. משנמנע ממנו הכשר לציר, היה מתבונן ארוכות וברכוז ברפרודוקציות של יצירות מתקופות וסגנונות שונים. בצעירותינו, היו אלה Michelangelo, Titian, Rubens, Rembrandt, וטעמינו התאימו במאד מאד… הוא העריך מאד את חתוכי-העץ היפנים, ופתח עם הזמן ידע עמוק בהם. לאחרונה, התענין ברוקוקו הצרפתי, ובמיוחד בציורי הנוף של François Boucher – קשה לי היה להבין את הסבה לכך, עם זאת תארתי לעצמי שמצא בהם תכונות מיוחדות מעבר לכשר הבחנתי – ובקש ממני להביא לו מצרפת שני ספרים עם רפרודוקציות של יצירותיו. כמתנת יום הולדת, הוספתי להם ספר גדול ונאה על אודות יצירות Poussin, Watteau, Chardin, David ואחרים, חלקם ידועים לו ואחרים לא. ימים ספורים לאחר מכן, כשהייתי בחזרה בפאריס, אמר לי בטלפון שזהו ספר האמנות היפה ביותר מאלה שברשותו (הוא נהג לפעמים להגזים בתודותיו).

הוא כתב. במשך כל חייו. מתחילה ביד, ואחר מכן בהכתבה לידידיו, ידידים נדיבי-הלב ונאמנים ללא פגם וסיג, אשר ליווהו מאז ומתמיד. לא כל-כך מתוך הערצה – על אף שהיה דמות נערצת מכל – אלא למעשה מתוך אהבה. אי-אפשר היה שלא לאהב אותו. הוא כתב שירה, מסות: על תודעת הגוף, שהייתה לו עמוקה וחדה ללא שעור בהשואה לאלה מאיתנו עבורם הגוף הוא נתון, מכונה הפועלת מעצמה ללא מתנת דעת; על פילוסופיה, אותה למד באוניברסיטה ואודותיה אהב כל-כל להתוכח איתי, וכנירא עם יתר ידידיו.

הוא נהג להקשיב הרבה למוזיקה, ברכוז כה רב שאפשר לו להבחין בה את שמאזין רגיל לא היה מסוגל לשמע; אלה היו שנות הששים, וזה מה שהכיר ואהב (כמוני, דרך אגב): Simon and Garfunkel, Rita Pavone, Festival di San Remo… מעט קלאסיקה, ולכל היותר Tchaikovsky. ביום בהיר אחד החלטתי – אין לי מושג איך עלה הרעיון לראשי – שבגלל אותו כשר או כשרון בו חונן, היה עלי לאהיבו בזו שהיתה אהובה עלי ביותר, זו של Bach. השמעתי לו את הקנטטה מס’ 106, Gottes Zeit, הידועה גם בכנוי Actus Tragicus, בבצוע אותו אני עדיין מחשיב, 40 שנה מאוחר יותר, כיפה ביותר, עצור ומרגש עמוקות בו בזמן.

עשיתי עבור יונתן מה שאני יודע כיום שקוראים אנליזה מוזיקלית – מעולם לא למדתי לעשות דבר כזה, לא עשיתיו לפני אותו יום ולא לאחריו, זהו מסוג ה"ניסים" שהתחוללו במחיצתו, הסברתי לו מה הוא ישמע, כל כלי וכלי ותפקידו המיוחד, השלוב ביניהם (וכבר בפתיחה, הדואט הפשוט והנפלא של שני החלילים), את הלחנים, המודוסים שלהם ושלובם הפוליפוני… לפני מספר חדשים, הוא שוב הזכיר את אותו מעמד, שלאחריו לא היה מסוגל לישון כל הלילה, ואיך הוא שינה את חייו. הוא אכן החל להתענין "ממש" במוזיקה קלאסית, תחילה ביצירות ובבצועים שהבאתי לו מתוך אוספי ואשר שיקפו את טעמי, ועם הזמן הוא פיתח את טעמו האישי (עוד נושא לווכוחים לוהטים בינינו), החל ללכת לקונצרטים באודיטוריום מאן, ולהכיר ולהתידד עם מוזיקאים מקצועיים.

אבל אלה בעיקר חיי אשר השתנו במחיצתו. למדתי להקשיב ולהסתכל יותר טוב בעצמי וסביבי. אף אם פגישותינו נעשו נדירות יותר בעקבות המרחק שהפריד בינינו, נהגנו לדבר בטלפון לפחות פעם בשבוע, והרגשת נוכחותו היתה כה עזה שנדמה היה לי שלא היה רחוק ממני. הוא ישאר לעולם קרוב, אך קולו יחסר לי לעולם. שמעתי אותו לפני יומיים על המשיבון, עם חזרי מנסיעה. כרגיל, באותו קול שקול ומעודד, בקש ממני להתקשר אליו בחזרה. השעה הייתה מאוחרת מדי באותו ערב, למחרת נודע לי על אשפוזו באותו לילה ועל פטירתו יום אחד לאחר מכן.

נמסר לי שבעת ההלויה נמצאה קבוצה גדולה מאד של אנשים, כולם חברים של יונתן, אך שלא רק שלא הכירו זה את זה, אלא שאף לא ידעו על קיומם ההדדי, מלבד חצי-תריסר ידידיו מהתיכון. הם אף לא ידעו אי אילו פרטים מחייו כגון גילו או פרסומיו, ובו בעת יכלו להוודע לעובדות אחרות לא פחות אינטימיות.

כל אחד מאלה שיחק תפקיד מדויק מאוד בחייו של יונתן, מילא משימה מוגדרת היטב. יונתן אירגן את הכל, שלט בכל וביקר את הכל מבלי להזיז אצבע. הכל היה מתוכנן בראשו, והוא אז ביקש באדיבות רבה ובהתנצלות מופלגת מזה או מזה לבצע עבורו דבר-מה.

האם הופתעתי ממידור זה? למעשה, לא: היכרתי לפחות חלק מידידי הנעורים שלו, אותם נהגתי לפגש מידי פעם לפני שהמרחק הפריד בין יונתן לביני. אבל מאז, אף אחד, אלא אם כן הזדמן לצרפת, ואז יונתן קישר בינינו. בביקורי לא נכח איש, ויונתן אף דאג שלא נזדמן להיפגש באקראי. וכך היה שרק ביום הולדתו האחרון הכרתי את קרמיט עליה שמעתי מפיו מדי פעם מזה למעלה משלושים שנה.

האם הופתעתי מהאירגון המדויק כל-כך? למעשה, לא: כשהיה מצלצל אלי כדי שאאתר ספר אותו רצה שארכוש עבורו, נהג להכתיב לי כל צעד ושעל, או לכל הפחות ניסה לעשות זאת, כי אני לאו דוקא צייטתי, על-מנת שאוכל לחפש בדרך הנוחה לי. לפעמים הודעתי לו על כך, לפעמים לא. וכך נהגתי למצא את הספר בו רצה ולהביאו בביקורי הבא, או להעבירו באמצעות ידיד שלו או שלי.

זה עתה היבנתי סוף-סוף שכולנו היינו ידיו, אצבעותיו, רגליו ופרקיו, רמ"ח איבריו וסש"ע גידיו. הוא הפעיל את כל אחד בנפרד (כי קל יותר לשלוט על פרמטר עצמאי מאשר על שני פרמטרים משולבים), אך בהרמוניה וביעילות הנחוצה לביצוע המשימה העליונה: החיים. ראשו פעל כמכונת חשיבה כמעט מושלמת.

אך כולנו היינו ידידיו, וזהו ליבו אשר קישר אותנו אליו. ועתה, יהיה עלינו לגשש ולמצא כיצד להכיר זה את זה, ולרקום את הקישורים שעברו עד עתה דרכו.


Pas de commentaire »

Pas encore de commentaire.

Flux RSS des commentaires de cet article. TrackBack URI

Laisser un commentaire

XHTML: Vous pouvez utiliser ces balises : <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

The Blog of Miklos • Le blog de Miklos