Miklos
« Je donne mon avis non comme bon mais comme mien. » — Michel de Montaigne

ישנם בני-אדם יוצאי-דפן, שכאשר מתמזל לנו להכירם ולבלות במחיצתם, מביאים אותנו להתעלות מעל עצמנו, ומראים לנו שאפילו אם החיים הם מאבק מתמיד, אפילו אם המאבק הוא נואש, הוא יכול להתלוות בשמחה, ברחב-לב, בחסד. כזה היה יונתן.

משותק מלידה במחצית גופו התחתונה, הוא כתב וציר בנערותו ובצעירותו. הוא עשה זאת בכשרון ובאינטנסיביות המחוזקים בידיעה האינטימית שעליו לנצלם בכל רגע, ללא הרף, כל עוד היה מסוגל לכך. כי המחלה התפשטה, ולא היה צפוי שיחיה מעבר לילדות או לגיל ההתבגרות. לפני שבועיים, הוא חגג את גיל ה60 והייתי לצידו.

במהלך השנים, איבד יונתן כל כשר תנועה מלבד בקצה אצבע ידו הימנית, בו השתמש כדי ללחץ על פעמון כדי לקרא לדני, עוזרו המסור בגוף ונפש, אשר בצע עבורו את כל תנועות היום-יום, מאז שאזלו כוחותיה וזכרונה של Annie, אימו של יונתן. למזלו, יכולת הדבור של יונתן לא נפגעה, ונהגנו לשוחח לפחות פעם בשבוע למרות אלפי הקילומטרים שהפרידו בינינו מזה שנים רבות.

הוא נהג לומר שזכר את פגישתנו הראשונה, בעודו בן 3 ואני בן 5. לדבריו, הייתי מחופס באותו יום כמלח. לא יכול להיות, הייתי אז עונה, אתה כנראה מתבלבל עם המדים שלבשתי שנים לאחר מכן (סוג אחר של תחפסת, אם תרצה), הייתי אולי לבוש באותו יום כטבח? פגישתנו לא היתה אקראית, אמו ואבי עבדו ביחד עוד לפני שנולדנו.

נהגנו להפגש לעיתים רגילות, ונהלנו שיחות ארוכות. חוש ההומור שלו, שנינותו, רגישותו הקרינו מעין אור גנוז. הוא התענין בכל דבר, וחוש הבחנתו הפנימי והחיצוני התחזק ככל שגופו נחלש. הוא לא התמקד על כך, ובסיועו של משה פלדנקרייז ולאחר מכן של תלמידיו, את מה שאיבד פיזית בהדרגה, היה מתרגל נפשית: לא היה זה מפתיע למכריו לשמע מפיו שהוא צריך למהר ולרוץ לעסוק באיזה-שהוא דבר. מדי פעם, הוא היה מספר לי על כך, וזה רק לאחרונה, בקראי את Musicophilia של Oliver Sacks שסוף-סוף הבנתי, אחרי עשרות שנים, את מה שלמעשה ביצע באפן זה, בעבדו בצורה דינאמית על התמונה המנטלית של גופו על.רמ"ח אבריו ושס"ע גידיו.

האמנות טפסה מקום מרכזי בחייו. משנמנע ממנו הכשר לציר, היה מתבונן ארוכות וברכוז ברפרודוקציות של יצירות מתקופות וסגנונות שונים. בצעירותינו, היו אלה Michelangelo, Titian, Rubens, Rembrandt, וטעמינו התאימו במאד מאד… הוא העריך מאד את חתוכי-העץ היפנים, ופתח עם הזמן ידע עמוק בהם. לאחרונה, התענין ברוקוקו הצרפתי, ובמיוחד בציורי הנוף של François Boucher – קשה לי היה להבין את הסבה לכך, עם זאת תארתי לעצמי שמצא בהם תכונות מיוחדות מעבר לכשר הבחנתי – ובקש ממני להביא לו מצרפת שני ספרים עם רפרודוקציות של יצירותיו. כמתנת יום הולדת, הוספתי להם ספר גדול ונאה על אודות יצירות Poussin, Watteau, Chardin, David ואחרים, חלקם ידועים לו ואחרים לא. ימים ספורים לאחר מכן, כשהייתי בחזרה בפאריס, אמר לי בטלפון שזהו ספר האמנות היפה ביותר מאלה שברשותו (הוא נהג לפעמים להגזים בתודותיו).

הוא כתב. במשך כל חייו. מתחילה ביד, ואחר מכן בהכתבה לידידיו, ידידים נדיבי-הלב ונאמנים ללא פגם וסיג, אשר ליווהו מאז ומתמיד. לא כל-כך מתוך הערצה – על אף שהיה דמות נערצת מכל – אלא למעשה מתוך אהבה. אי-אפשר היה שלא לאהב אותו. הוא כתב שירה, מסות: על תודעת הגוף, שהייתה לו עמוקה וחדה ללא שעור בהשואה לאלה מאיתנו עבורם הגוף הוא נתון, מכונה הפועלת מעצמה ללא מתנת דעת; על פילוסופיה, אותה למד באוניברסיטה ואודותיה אהב כל-כל להתוכח איתי, וכנירא עם יתר ידידיו.

הוא נהג להקשיב הרבה למוזיקה, ברכוז כה רב שאפשר לו להבחין בה את שמאזין רגיל לא היה מסוגל לשמע; אלה היו שנות הששים, וזה מה שהכיר ואהב (כמוני, דרך אגב): Simon and Garfunkel, Rita Pavone, Festival di San Remo… מעט קלאסיקה, ולכל היותר Tchaikovsky. ביום בהיר אחד החלטתי – אין לי מושג איך עלה הרעיון לראשי – שבגלל אותו כשר או כשרון בו חונן, היה עלי לאהיבו בזו שהיתה אהובה עלי ביותר, זו של Bach. השמעתי לו את הקנטטה מס’ 106, Gottes Zeit, הידועה גם בכנוי Actus Tragicus, בבצוע אותו אני עדיין מחשיב, 40 שנה מאוחר יותר, כיפה ביותר, עצור ומרגש עמוקות בו בזמן.

עשיתי עבור יונתן מה שאני יודע כיום שקוראים אנליזה מוזיקלית – מעולם לא למדתי לעשות דבר כזה, לא עשיתיו לפני אותו יום ולא לאחריו, זהו מסוג ה"ניסים" שהתחוללו במחיצתו, הסברתי לו מה הוא ישמע, כל כלי וכלי ותפקידו המיוחד, השלוב ביניהם (וכבר בפתיחה, הדואט הפשוט והנפלא של שני החלילים), את הלחנים, המודוסים שלהם ושלובם הפוליפוני… לפני מספר חדשים, הוא שוב הזכיר את אותו מעמד, שלאחריו לא היה מסוגל לישון כל הלילה, ואיך הוא שינה את חייו. הוא אכן החל להתענין "ממש" במוזיקה קלאסית, תחילה ביצירות ובבצועים שהבאתי לו מתוך אוספי ואשר שיקפו את טעמי, ועם הזמן הוא פיתח את טעמו האישי (עוד נושא לווכוחים לוהטים בינינו), החל ללכת לקונצרטים באודיטוריום מאן, ולהכיר ולהתידד עם מוזיקאים מקצועיים.

אבל אלה בעיקר חיי אשר השתנו במחיצתו. למדתי להקשיב ולהסתכל יותר טוב בעצמי וסביבי. אף אם פגישותינו נעשו נדירות יותר בעקבות המרחק שהפריד בינינו, נהגנו לדבר בטלפון לפחות פעם בשבוע, והרגשת נוכחותו היתה כה עזה שנדמה היה לי שלא היה רחוק ממני. הוא ישאר לעולם קרוב, אך קולו יחסר לי לעולם. שמעתי אותו לפני יומיים על המשיבון, עם חזרי מנסיעה. כרגיל, באותו קול שקול ומעודד, בקש ממני להתקשר אליו בחזרה. השעה הייתה מאוחרת מדי באותו ערב, למחרת נודע לי על אשפוזו באותו לילה ועל פטירתו יום אחד לאחר מכן.

נמסר לי שבעת ההלויה נמצאה קבוצה גדולה מאד של אנשים, כולם חברים של יונתן, אך שלא רק שלא הכירו זה את זה, אלא שאף לא ידעו על קיומם ההדדי, מלבד חצי-תריסר ידידיו מהתיכון. הם אף לא ידעו אי אילו פרטים מחייו כגון גילו או פרסומיו, ובו בעת יכלו להוודע לעובדות אחרות לא פחות אינטימיות.

כל אחד מאלה שיחק תפקיד מדויק מאוד בחייו של יונתן, מילא משימה מוגדרת היטב. יונתן אירגן את הכל, שלט בכל וביקר את הכל מבלי להזיז אצבע. הכל היה מתוכנן בראשו, והוא אז ביקש באדיבות רבה ובהתנצלות מופלגת מזה או מזה לבצע עבורו דבר-מה.

האם הופתעתי ממידור זה? למעשה, לא: היכרתי לפחות חלק מידידי הנעורים שלו, אותם נהגתי לפגש מידי פעם לפני שהמרחק הפריד בין יונתן לביני. אבל מאז, אף אחד, אלא אם כן הזדמן לצרפת, ואז יונתן קישר בינינו. בביקורי לא נכח איש, ויונתן אף דאג שלא נזדמן להיפגש באקראי. וכך היה שרק ביום הולדתו האחרון הכרתי את קרמיט עליה שמעתי מפיו מדי פעם מזה למעלה משלושים שנה.

האם הופתעתי מהאירגון המדויק כל-כך? למעשה, לא: כשהיה מצלצל אלי כדי שאאתר ספר אותו רצה שארכוש עבורו, נהג להכתיב לי כל צעד ושעל, או לכל הפחות ניסה לעשות זאת, כי אני לאו דוקא צייטתי, על-מנת שאוכל לחפש בדרך הנוחה לי. לפעמים הודעתי לו על כך, לפעמים לא. וכך נהגתי למצא את הספר בו רצה ולהביאו בביקורי הבא, או להעבירו באמצעות ידיד שלו או שלי.

זה עתה היבנתי סוף-סוף שכולנו היינו ידיו, אצבעותיו, רגליו ופרקיו, רמ"ח איבריו וסש"ע גידיו. הוא הפעיל את כל אחד בנפרד (כי קל יותר לשלוט על פרמטר עצמאי מאשר על שני פרמטרים משולבים), אך בהרמוניה וביעילות הנחוצה לביצוע המשימה העליונה: החיים. ראשו פעל כמכונת חשיבה כמעט מושלמת.

אך כולנו היינו ידידיו, וזהו ליבו אשר קישר אותנו אליו. ועתה, יהיה עלינו לגשש ולמצא כיצד להכיר זה את זה, ולרקום את הקישורים שעברו עד עתה דרכו.

En moins d’un clin d’œil et de deux plans d’austérité, Akbar voit arriver la période des fêtes, les poches plus que vides mais le cœur plein (l’inverse, il le sait, ne fait pas le bonheur). Que va-t-il donc pouvoir offrir à Jeff (qui d’ailleurs la fera ailleurs, la fête) ?

Quelle chance ! il trouve dans sa boîte à lettres une publicité pour des cartes de vœux 2012 « prix direct fabricant », des « tarifs dégressifs les plus bas du marché », 0,39 € pour « + de 1 000 ex », ça ne fait pas cher la carte, je peux me permettre, se dit Akbar, mais je me demande bien comment ils font pour vendre des cartes à 0,00039 € pièce !

Un coup d’œil et il comprend : c’est sur les lettres qu’ils rognent, comme ils le font d’ailleurs dans leur Édito.

Akbar réfléchit au message qu’il pourrait composer avec le moins de lettres possible, pour baisser encore les prix : « Cher… », non c’est trop cher. « Jef (c’est clair que c’est encore cher mais pas trop, et avec un f en moins ça se prononce de toute façon à l’identique), je te présente mes meilleurs vœux pour 2012. Akbar. ». Enfin, si c’est sur la carte, c’est clair que je les lui présente, donc je peux faire sauter trois mots d’un coup. Et puisque je signe, c’est aussi clair que ce sont mes vœux. Voyons ce que ça donne : « Jef, meilleurs vœux pour 2012. Akbar ». La qualité du papier (« couché – moi je ne le suis pas encore, marmonne Akbar – mat 300 G – ce qui fait tout de même 300 kg, si l’on multiplie par 1 000, s’inquiète-t-il – vernis UV brillant sélectif sur l’image ») démontre bien que ce sont mes meilleurs vœux jusque là, donc je laisse : « Jef, 2012. Akbar ».

Il espère avoir réduit ainsi ses coûts de communcation à l’aide de cet éditeur vraiment spécialisé. Ou vraiment très spécial.

Jeff et Akbar sont les personnages d’une série de bandes dessinées de Matt Groening, qui est aussi le père de la fameuse – et infâme – famille Simpson.

Le site du Monde – comme celui de tout quotidien qui se respecte, et Le Monde se respecte beaucoup – permet d’effectuer une recherche dans l’ensemble de ses articles publiés depuis… depuis un certain temps. C’est très commode pour y retrouver un article qu’on avait lu, même (ou surtout) récent, sans savoir précisément le titre ou la date.

Sauf que cela marche curieusement.

Voulant retrouver un article concernant la récente libération de Gilad Shalit, qui, comme on a pu le constater, a copieusement alimenté les rotatives de tous les journaux (et pas que de Libération), voici ce que renvoie cette recherche :

En clair, Le Monde aurait retenu les doigts agiles de ses clavistes et n’aurait publié qu’un seul article à son sujet depuis 30 jours, article remontant à exactement 29 jours, période où l’intéressé croupissait dans une geôle du Hamas.

Surpris, on se demande quelle a été la politique éditoriale du journal concernant une autre personne récemment dans les gros titres :

Comme c’est curieux, mon Dieu, comme c’est bizarre ! et quelle coïncidence ! Le Monde affirme n’avoir rien publié à propos de Kadhafi (on a fait bien attention à orthographier ce nom correctement) ces sept derniers jours, et pourtant son nom faisait encore la une du site hier et plus qu’une fois, comme il l’avait fait quasiment tous ces derniers jours :

Menteurs, va. Ou alors, c’est que Sinequa, le moteur de recherche du Monde, qui signe sa performance discrètement mais lisiblement dans le coin en bas, à droite, est grippé. Manque de pétrole ? Qu’on se rassure, avec le printemps libyen les vannes se rouvriront. Entre temps, c’est plutôt sine tout court que sine qua non.

Il ne faut pas s’étonner de cette grippe, c’est de saison (d’ailleurs, ma brave dame – ou mon brave monsieur –, il n’y a plus de saisons).

Mais Le Monde n’a pas dû se faire vacciner, son site était tombé malade mais autrement, il y a deux jours : l’ascenseur qui sert à faire défiler à la verticale le contenu d’une page à l’écran quand celui-ci est plus long que la hauteur de la fenêtre avait tout simplement disparu (et ce n’était pas comme ces ascenseurs démantelés pour le cuivre qu’ils contiennent, celui-ci n’en avait apparemment pas). En compensation, un grand rectangle noir s’affichait au-dessus de l’article ; il ne comprenait pas un faire-part de décès de l’appareil, mais la mention sibylline Bannière 800×66. Allusion à la célèbre et saisissante image du monolithe noir dans 2001 Odysée de l’espace ?

Comme d’une part les pigistes sont rémunérés à la longueur de leur texte et que d’autre part la hauteur disponible pour l’article était partiellement occupée par ce pavé mystérieux, il n’était tout simplement pas possible de lire la totalité de leurs longs articles mais uniquement les deux ou trois premiers paragraphes. On le leur a signalé, mais – comme à leur habitude – ils n’ont pas répondu ni communiqué sur ce disfonctionnement qui s’est poursuivi pourtant jusqu’au lendemain.

Quelle importance, finalement, dans ce raz de marée informationnel : une vague vient et s’en va, et une autre la remplace pour être tout aussitôt oubliée. Et un beau jour, un jour sans fin, celui-là, on se retrouvera sur le dernier rivage.

On laissera l’auteur d’une Sottie à 9 personnages, jouée le Dimanche après les Bordes, en 1524, en la Justice, pour ce que le Dimanche des Bordes faisait gros temps (vous voyez, même alors il n’y avait plus de saisons) faire le diagnostic de la maladie du Monde et conclure avec le remède :

Duc de la Vallière, Bibliothèque du théâtre françois, depuis son origine ; contenant un Extrait de tous les Ouvrages composés pour ce Théâtre, depuis les Mystères jusqu’aux Pièces de Pierre Corneille ; une Liste Chronologique de celles composées depuis cette dernière époque jusqu’à présent ; avec deux Tables alphabétiques, l’une des Auteurs & l’autre des Pièces.
À Dresde, 1768.

1. Martin recently put up an ad in the Craigslist “Paris rooms and shares” section for a room he will be renting later in Paris. He provided much detailed information about the room, the apartment it’s in, the building and the area: size, amenities, location, cost, date at which it will be available and for how long.

2. He then received an email from one interested party. The subject line said in all caps: “I’M INTERESTED IN RENTING YOUR ROOM”, the “To:” field indicates “undisclosed-recipients” and the sender was one Joel Blum, whose email address was blumjoel@honeywellgroup.co.uk. The content of that mail was:

Hi, I saw your apartment advert and am interested in renting it. I will like to know the modalities for renting it like the duration, total cost, and any other condition. I’m a senior consultant at Honey well international, Aberdeen united kingdom. I will be in France in a couple of weeks time(not confirmed my dates yet) and during my stay i will be working with Honeywell International, Paris. I will appreciate it if i hear from you in time as i will want to conclude the rental process asap. you can reach me on (44) 7762645784
 
Thanks and sincere regards
Blum Joel

3. Several details arise the curiosity of Martin: the hidden addressee list, the question about the “duration, cost and any other condition” – all of which were mentioned at length in the ad; the fact that a “senior consultant” would not know how to spell correctly Honeywell (the first occurrence), and that the period (“in a couple of weeks time”) didn’t match at all the availability dates he had mentioned in his ad.

4. Martin writes back to Joel Blum asking him for the dates he would like to rent the place. Joel replies:

Baically looking from the 1st of November to 5th November is it available from this period?

5. No, it is not (the ad said so), and definitely not just for five days (the ad said so too). At this point, Martin starts crosschecking.

6. He first notices that the emails which Joel sends him come from a computer located in Oxford, which is quite far away from Aberdeen.

7. He then finds out that the Honeywell International domain name is honeywell.com, but definitely not honeywellgroup.co.uk as in Joel’s address (this is known as cybersquatting); there is, however, a honeywellgroup.com which is located in… Nigeria (no comment), as well as a honeywell.co.uk, which is why Joel couldn’t have used that last domain name. The one he provided is a private domain registered to… well, see for yourself (the street address in Oxford is that of a restaurant and of an accountancy and bookkeeping services).

8. Now Joel had provided a cell phone number in his first email. Martin looks it up the web, and lo and behold, he finds it in a report about a “con artist” said to be calling himself George Moretti, MrBal and Kelly Andrea. The website he is quoted as providing as that of his (fake) company in that scam has been suspended, and the domain name is registered to one Carlo Archille with a UK email address… which, in turn, is identified in the Fake Bank Database as that of one Pama Kostkowski, holder of another fake web site.

Now, you may ask, what is Joel Blum’s master plan? Martin guesses the scam works as follows:

1. Joel shows his interest for Martin’s room. He asks for details, says he is definitely interested and is about to pay in advance, and so he asks for the street address and other particulars. If Martin calls the number Joel gave him, Joel will have in turn Martin’s number.

2. Now Joel has enough information to take Martin’s ad, and republish it as his on another real-estate web site (there are plenty of them) but with such low prices that he is sure to get many interested parties to write to him, some of whom are unfortunately quite naïve about the field.

3. One of them will be willing to commit to take the room from Joel. Joel will provide him with the address of the room, and ask him to wire the funds to the country where he currently lives, usually via Western Union or some other wire service.

4. When the renter, as happy as a clam for having found such a great deal, arrives a few days later at said address, he is up for a house-sized surprise: Martin had never clinched a deal with him and will definitely not refund him the funds he had wired to someone else who, in the interim, had collected them without having had to identify himself…

Libération rencontre Col Needham, à qui l’on doit l’invention et le déve­lop­pement d’IMDb (Internet Movie Database), phénoménale base de données concernant le film – cinéma, télévision ; fiction, documentaires, séries… – librement accessible sur l’Internet. Vous voulez savoir quels sont les films de votre réalisateur favori (où l’on voit qu’il n’est pas que réalisateur), retrouver le titre d’un film tchèque sorti à la fin des années 1960 (zut, on ne l’a pas trouvé, mais attendez voir), quel est le compo­siteur de la musique d’un certain film (ah bon, il a aussi écrit celle de ce film-là ?)… Que du plaisir.

IMDb n’est pas la seule grande base de données consacrée au film ; en français, il y a évidemment Allo Ciné, qui fournit, en sus des programmes de toutes des informations plus éditoriales : synopsis et biographies, par exemple, y sont plus visibles et mieux organisées, mais on n’y trouve pas la multiplicité des critères parfois très fins des recherches avancées proposées par IMDb, autant pour retrouver un titre qu’une personne (acteur, réalisateur…). Et surtout on y trouve bien moins de films (est-ce dû au fait qu’elle répertorie surtout les sorties françaises ou francophones ?). Ainsi, la « filmographie détaillée » de Ján Kadár ne comprend que quatre films dans la base française contre dix-neuf dans la base américaine. IMDb est exhaustive, facile à utiliser et gratuite bien qu’appartenant désormais à Amazon (mais elle propose un service « pro » payant). Que demande le peuple ?

C’est dans cette dernière que se trouve le film qu’on recherchait, intitulé en anglais Adrift (litté­ralement : « à la dérive »), un magnifique film onirique de Ján Kadár (que l’on peut le voir inté­gra­lement sur YouTube). Sa réalisation, commencé en 1968 en Tché­co­slovaquie, s’était interrompue avec l’in­va­sion soviétique et s’est achevée en Suède, où le film est sorti en 1971… Comment l’a-t-on retrouvé, demandez-vous ? On l’avait vu à l’époque en Israël et on s’est finalement souvenu du titre en hébreu (המערבולת, qui signifie « le tourbillon », et n’a pas plus à voir qu’Adrift avec le titre original, en tchèque Touha zvaná Adana, « un désir nommé Anada »). On avait toujours présent à l’esprit l’affiche en noir et blanc – qui montre cette très belle femme émergeant de l’eau qui, telle une sirène, charmera un pauvre pêcheur dont la vie conjugale périclite – et la musique lancinante du film (composée, on le voit maintenant, par le fort prolifique Zdenek Liska), mais difficile de retrouver un film rien qu’avec ce type d’information ! Allo Ciné n’en parle pas, tandis qu’une autre base de données française, Encyclociné, le référence avec une affiche en couleur et en français sauf pour le titre (qui, dans la fiche, est indiqué comme La Dérive), ce qui laisserait penser qu’il est tout de même passé dans des salles françaises ou francophones.

Lancée sur l’Internet en 1990 peu après l’invention du Web, IMDb s’est développé d’une façon vertigineuse. J’avais découvert – je ne sais comment – ce trésor à l’époque, je l’avais signalé à plusieurs reprises dans les années 1990, et m’en sers depuis périodiquement.

Ce qui me chiffonne, tout de même, dans cet article de Libé c’est de lire :

« Je travaillais pour Hewlett-Packard à cette époque et j’ai regroupé cette base de données sur un fichier que j’échangeais avec des contacts. Cela se faisait par mail. J’en profite pour dire que j’ai été un des premiers à posséder une adresse électronique », ajoute-t-il, un sourire jusqu’aux prémolaires. Nous sommes en 1993 (…)

Faisons un calcul rapide : les adresses électroniques (de mail, c’est ce qui est précisé) existent depuis les années 1960, et se sont normalisées surtout en 1978 avec l’arrivée du réseau uucp (intégré plus tard dans l’Internet). Pour ma part, j’ai eu ma première adresse de mail en 1979 (aux États Unis) et on retrouve d’ailleurs encore certains de mes messages dans les archives des forums Usenet (récupérées, je ne sais comment, par Google et disponible dans ses « groups »). Je précise que je ne revendique pas d’avoir été l’un des premiers à en posséder.

Col Needham précise qu’il utilisait le mail lorsqu’il travaillait chez Hewlett-Packard ; né en 1967, il ne doit tout de même pas avoir commencé à y travailler avant – disons – 1985 (on ne peut que deviner : il ne mentionne pas son passage chez HP dans son profil professionnel), date à laquelle il devait déjà y avoir des centaines de milliers – voire beaucoup plus – d’utilisateurs de mail. Et qui plus est en 1993. De toute façon, il n’aurait pu être l’« un des premiers à posséder une adresse électronique », donc dans les années 1960 ou 1970 : il ne devait avoir que des dents de lait (et encore !) et pas les pré­molaires qu’il a arborées en faisant cette déclaration (qu’on lui souhaite malgré tout d’être vraies, au regard de l’expression américaine as false as his teeth).